עצרת החיות: איך מתמודדים כשמגיעים אורחים מכל העולם

בימים אלה הלך לעולמו שמעון פרס, שהיה נשיא המדינה לפני כן כיהן כמעט חמישים שנה בכנסת. עשרות מנהיגים בכירים מכל העולם נוהרים לירושלים כדי להשתתף בלוויה שלו. מגיעים, למשל, נשיא ארצות הברית בעבר והנשיא שלה היום, ומנהיגים ונסיכים מאירופה (גרמניה, בריטניה, צרפת, גרמניה, בריטניה הולנד, רומניה), אמריקה הצפונית (מלבד ארצות הברית מגיעים גם מקנדה), אמריקה הדרומית (מקסיקו),  אוסטרליה, המזרח הרחוק (סין, סינגפור), והמזרח התיכון.   וזה הופך את הלוויה למבצע בינלאומי  ולא פשוט בכלל. בעיתונים ובאינטרנט מתפרסמות הרבה כתבות וידיעות על כך שהכבישים, נמל התעופה והמאבטחים בישראל צריכים להיערך לקראת הכמות חסרת התקדים.

כל זה מזכיר מאוד את סיפורו של הסופר הגרמני החשוב אריך קסטנר, "עצרת החיות", שבו עורכות חיות מכל רחבי העולם ועידה חשובה ויחידה מסוגה. מי מגיע לשם? כולם: אריה, פיל, ג'ירף (בעברית החיה הזאת קרויה ג'ירפה, אבל בספר אין אף חיה נקבה פעילה בנושא הכנס מלבד התנשמת), ציפורים מכל הסוגים, פרפרים, דובים, חסידות, קופים, עטלף, אייל, אנטילופה, נחשים ולטאות, דגים, פרת משה רבנו כבדת ראייה, טווס שצבע מחדש את נוצותיו לפני שיצא לדרך, גמל שנעלב כשקוראים לו "חמור"... בקיצור - כו-לם.

אלינו, לישראל,  באים רוב רובם של המנהיגים במטוסים. ב"עצרת החיות"   דרכי ההגעה הרבה יותר מגוונות: מלבד המטוסים אפשר לטוס גם על גבי שטיח מעופף -  לבואש למשל לא היתה ברירה אחרת: הקופאי לא הסכים למכור לו כרטיס טיסה, אתם יכולים להבין לבדכם למה... לנסוע אפשר גם ברכבת - רכבות יוצאות מכל היבשות. ואפשר גם לשוט, ולא בהכרח באנייה: ישנן חיות המעדיפות לשהות בבטנם של הלווייתנים. (הלווייתנים הם כלי רכב פופולרי  בספרות. זוכרים את פינוקיו שמצא עצמו בבטנו של לווייתן? ואת יונה הנביא, שהגיע לשם שנים רבות קודם לכן?). מקום חשוב יש להר הקרח שעליו שטות חיות הקוטב בדרכן לכנס. הקרחון  הולך ונמס בדרך, ומעמיד את החיות שעליו בסכנת חיים.

 ההיערכות לקראת הוועידה, ממש כמו בישראל עכשיו, מאוד מורכבת: ציפורי השיר לומדות את המנון הפתיחה החגיגי כדי שיוכלו לשיר אותו תחת שרביט המנצחים של הנקר, העכבישים משתתפים באריגת שני פסי בד גדולים ונהדרים עם כרזות, ועוד.

בעיתונים שלנו ממעטים לדבר על האופן שבו על בתי המלון להתארגן לקראת מנהיגים שונים ודרישותיהם השונות והמשונות. ב"עצרת החיות" דווקא מתעכב קסטנר על הנקודה הזאת, ומספר שהמרבו, בעל בית המלון של החיות, צריך להתמודד עם שלל דרישות מהאורחים המתאכסנים בו: הדולפין דורש שישאבו מהחדר-בריכה שלו קצת מים, כדי שיהיה לו די מקום שיאפשר לו לבצע את הקפיצות באוויר שלו; התנין פוקד שיזמינו בשבילו  כמה אנקורים שיטיילו בפיו הפעור - משום שכך הוא רגיל; הג'ירף דורש שני חדרי מגורים אחד מעל לשני, ובתקרת החדר התחתון יש לבקוע חור שמאפשר לו להכניס מבעדו את  ראשו ולהשתתף בישיבות של בעלי החיים בקומה מעליו; התנשמת תובעת להיות בחדר חשוך; הפרפרים מזמינים פרחים נדירים טריים ורעננים; העכבר מזמין חור - בקשה לא פשוטה  במלון החדש; והשור דורש פרה חמודה, כי הוא מרגיש בודד.

ומה לגבי החתולים והכלבים? איפה החיות האלה, שכולנו מכירים כל כך טוב מהבתים ומהרחובות שלנו? ובכן, הם מקבילים אלינו, הישראלים, שלא צריכים להגיע מחוץ לארץ כדי לעבור ליד ארונו של פרס. הם  פשוט רובצים על אדני החלונות של האולם שבו נערכת האספה החשובה. תרנגולות, שהיו אז חיית בית קצת יותר נפוצות מהיום, מתגודדות גם הן ליד החלונות - ועמן העזים, הפרות, הסוסים והתרנגולים.  

קיים  גם דמיון מסוים  בסיבות שבגללן מגיעים מנהיגי העולם לארץ להשתתף בלוויה והחיות בספר לכנס  - המנהיגים של ימינו חולקים כבוד לפרס משום  שהם רואים בו אדם שפעל רבות למען השלום; והחיות דורשות אף הן שלום כדי להציל את ילדי העולם מפני מלחמות בעתיד, וצריכות לנקוט לשם כך דרכים יצירתיות. אחת מדרכי הפעולה הללו אף משאירה את לובשי המדים בעולם  עירומים כביום היוולדם.

הספר "עצרת החיות" תורגם לעברית פעמיים - על ידי מרים ילן-שטקליס (שהוזכרה בעמוד הפייסבוק שלנו לפני כמה ימים),  ועל ידי מיכאל דק.  העברית של ילן-שטקליס כבר אינה מובנת אפילו למבוגרים שקוראים את הספר. לדוגמא מי יודע מה הכוונה בכך שהחיות נפגשות בערב שבת ל-"לגימה אחרונה"? התרגום של מיכאל דק מובן הרבה יותר: החיות נפגשות אצל, למשל, ל"קפה של אחר הצהריים". קיים גם הבדל בשמות השונים ששני המתרגמים בחרו לחיות - אצל ילן-שטקליס האריה נקרא מרדכי, הפיל נקרא משולם, הג'ירף קרוי אלימלך (שם שאולי היה מתאים יותר לאריה?) וכדומה. אצל דק הם קרויים האריה יה-יה, הפיל גיל והג'ירף רפי .  ואיך אתם הייתם קוראים לפיל, לאריה ולג'ירף?