הסיפור שכתבו ילדי חוג הכתיבה היוצרת בהנחיית הסופרת יעל זיידמן.
זהירות, עצים בדרך!
העץ לא היה מאושר. נמאס לו שמתייחסים אליו טוב רק כשהוא מניב תפוחים.
עם עלות השחר, שורשיו המפותלים קמו לתחיה. הם לא אהבו להיתקע מתחת
לאדמה. העץ הרגיש כאילו הוא לא יכול לשלוט בעצמו. השורשים נעשו ארוכים יותר ויותר,
וגם הלכו והתחזקו והפגינו יכולות כמו
מוחמד עלי. הוא לא יכול היה לעצור בעדם. אחרי הכול הוא עץ. הוא ניסה לזוז,
אבל זז ממש ממש לאט, כל כך לאט שעין האדם לא יכלה לראות אותו נע. ענפיו נשברו בקול חד ורם, רעדו והתפתלו, העלים
נפלו, והוא הלך ושקע בתוך האדמה. כאשר השמש עמדה במרכז השמיים כבר אי אפשר היה
לראות אותו בכלל, ורק ערמת עפר קטנה נשארה במקום שבו עמד.
אבל השורשים המשיכו להתפתל ולגדול, ולגעת בשורשים אחרים כדי שאלה
יוכלו לבצע את אותה פעולה. נדמה היה שהשורשים רעים מאוד: למעשה הם יכלו אפילו לצאת
מהאדמה ולגעת באנשים, אבל הם לא עשו את זה. כל שורש שנגע בשורש אחר, מת - אבל
השורשים הנגועים התחילו גם הם למשוך את העצים שלהם כלפי מטה. וכך העצים שקעו אחד
אחרי השני. תוך שבוע, מספר העצים ביער ירד בצורה משמעותית. רק אדם זקן אחד הסתכל
במתרחש והבין מה קורה, כי ראה כבר משהו דומה בעבר...
*
 |
| צייר דניאל בן-ארצי |
ילד קטן ודחוי בשם תום, שכולם אהבו לצחוק עליו ולהרביץ לו על בסיס
יומיומי, גר ליד היער. בוקר אחד הוא קם
משנתו. מול חלונו עמד תמיד עץ גבוה שעשה
צל, אבל הפעם קרני השמש העירו אותו. הוא הביט החוצה וראה שהעץ איננו! נבהל הילד.
הוא ידע שקרה משהו נורא, והחליט לחקור את העניין ולהבריז מבית הספר. הוא ידע שלאף
אחד לא אכפת ממנו.
הוא חיכה שאמא תצא לעבודה, ומיד לאחר מכן יצא מהבית כדי לבדוק מה קרה.
"איפה העץ שלי?" בכה, "ומהם הענפים הקטנים שמציצים
מהקרקע?" שכן לנגד עיניו הלכו הענפים ונעלמו.
תום ממש לא הבין מה קרה. אולי הוא ירד מהפסים. כל הילדים בכיתה אמרו
לו את זה, והוא אפילו לא הבין מה פירוש הביטוי. אבל עכשיו נדמה היה לו שמרחוק הוא
רואה עצים אחרים מתחילים לרדת לאט לאט אל תוך האדמה. הוא לא חיכה יותר, וברח מהבית
בצרחות. הוא רץ ורץ בלי לחשוב לאן.
"א-מממממא!"
באמצע הריצה הבין תום שהוא לא יכול לברוח: אם הוא לא יזעיק עזרה, יותר
ויותר עצים ימותו – ומה יקרה אז????!
רגליו נשאו אותו לכיוון המשטרה. הוא לא אהב את המשטרה, כי מעולם לא
שכח את הרגע שבו אביו נשלח לכלא. אבל הוא לא יכול היה לחשוב על שום אפשרות אחרת. לשנייה
אחת נזכר באותו היום שבו פרץ גל של שוטרים הביתה, והוא למד לדעת שאביו הוא השודד
שכתבו עליו בעיתון, ששדד בנק ושני בתים פרטיים באותו היום, ושחרור את כל האסירים
בכלא הידוע בשמו המפחיד: "בית הסוכריות", וכל זה רק בשביל לשחרר את חברו
הטוב "יקוב". לאביו לא סלח ולא
יסלח לעולם, אבל גם על אמו כעס מאוד, משום שידעה ולא אמרה דבר. עכשיו לא הייתה לו
בררה והוא פתח את דלת הבניין ונכנס לתחנת המשטרה.
שוטרת ניפחה בלון בזוקה: "מה אתה רוצה, ילד?"
"העצים! העצים! העצים! העצים!"
"מה אתה רוצה, נודניק? אני באמצע עבודה מאוד חשובה."
"צודקת, לנפח בלון זאת עבודה חשובה ומתישה..."
היא זרקה את המסטיק והביטה בו ברצינות, עד שהוא הפסיק להתנשם והתחיל
לדבר ולספר לה מה שקרה בבוקר.
"רגע, אתה לא הבן של – "
"לא אני לא."
כעבור שעה שעתיים התייאשה השוטרת וקראה למפקדת שלה. המפקדת הבינה מיד
מה הוא מספר.
"הבן שלי ראה את זה בבוקר, אבל אני חשבתי שהוא סתם ממציא. רגע,
אתה לא הבן של - ?"
"לא, אני לא! אני הבן של אבא שלי!"
המפקדת הבינה שבאמת יש משהו מוזר, והתחילה לחקור את העניין ברצינות,
ומאית השניה לאחר מכן כבר הייתה בניידת עם הילד.
*
החורשה נעלמה כליל, וכעת החל גם הדשא להיעלם. ציפור בודדה עפה בשמים
וצרחה. אולי היא איבדה את אמא שלה, או שאולי...
הניידת עצרה בחריקה. והשוטרת המופתעת לא הבינה מה לעשות. אף פעם העולם
לא נחרב בזמן שבו הייתה מפקדת.
"אולי נחפור באדמה ונראה מה קורה שם?" לחש תום במבוכה.
"מה אמרת, ילד?"
"אמרתי שאפשר לחפור באדמה ו - "
הוא לא הספיק לסיים את המשפט. חתול רחוב ג'ינג'י חלף על פניהם
במהירות, רעידת אדמה החלה ושורשים התחילו לגדול ולגדול מעל לאדמה ולהפחיד את
החתולים, הציפורים וכלב קטן, שבסך הכול רצה לצאת לטיול. הבתים רעדו ולבנים ורעפים
התפרקו.
"אמא'לה" צעקו השוטרת ותום ביחד.
פתאום הופיעה שיירה של ילדים שיצאו בשאגה ובבהלה מבית הספר שלהם,
ומאחוריהם נגלה אותו איש זקן שראה את תופעת הטבע האימתנית כאשר רק התחילה. כולם
חשבו שהוא משוגע, אבל תום זיהה אותו מיד.
"יקוב!" צעק.
"אמא'לה! זה צ'ינג-יקוב-הרמל!" קראה השוטרת.
"תשתקו ילדים! תשתקי גם את! אני צריך את העזרה של כולכם!"
הוא שלף מתיקו חבילה של כוסות חד פעמיות ומיכל שבתוכו שיקוי ירוק בריח אוכמניות.
"אבל – "
"אם אתם רוצים להישאר בחיים, תקשיבו! כל אחד ייקח כוס, ואני
אמזוג את השיקוי פנימה. אל תשתו את זה!"
הילדים הביטו בשוטרת ואחד מהבנים, טל שמו, אמר: "בפורים התחפשתי
לשוטרת, ובטעות – "
"סתום ת'פה," אמר יקוב והתחיל למזוג את השיקוי לכוסות
במהירות.
טל השליך את הכוס שלו על הארץ והתרחק מיקוב במהירות. מרוב כעס לא
הסתכל לאן הוא רץ, התקרב לחורשה יותר מדי –
"הצילו! הציללללללללווווווו!"
אבל כבר היה מאוחר מדי. האדמה כיסתה אותו במהירות והוא נעלם כלא היה.
יקוב מזג באדישות את השיקוי לכוסות שבידי שאר הילדים. השיקוי התחיל
להעלות אדים וחלק מהילדים היו מסוחררים וקצף עלה על שפתותיהם.
"השיקוי חלש מדי כשמוזגים אותו לאט לאט. תשפכו את השיקוי בבת אחת
כשאני מגיע לספרה שלוש. אחת – שתיים – וש...".
בבת אחת נפלו כולם על הקרקע, וכל העולם קפא מלכת.
*
העולם היה שקט, הציפורים צייצו, הפרחים לבלבו והעצים התחילו לצאת לאט
לאט מהאדמה.
גם הילדים התחילו להתיישב לאט לאט.
"מאיפה השגת את השיקוי?" שאל אחד מהם.
"כשהייתי ילד, בצפון קוריאה, כבר קרה לי דבר דומה. יש כאלה
שאומרים שזה בגלל ניסויים שעשיתי."
הוא המשיך וסיפר שכשרצו לאסור אותו, הוא ברח לישראל, שינה את שמו
מצ'ינג ליקוב, גידל שפם וגילח את בתי השחי. "בישראל פגשתי את אביך, תום, ויחד
התחלנו לעשות ניסויים כדי שזה לא יקרה שוב.
"אבל המשטרה עצרה אותי, ואני ישבתי בכלא. איזה מזל שפה לא צפון
קוריאה... עכשיו, אחרי שברחתי, אני נחשב לעבריין עוד יותר מסוכן מקודם ו –
השוטרת קטעה את דבריו - "אני
אדאג שייתנו לך חנינה. וגם לאבא שלך, תום."
וטל? מה קרה לו? ומה עם אבא של תום? זה כבר סיפור לפעם אחרת...
ויקוב היה מאושר.
