במהלך חודשי
הקיץ התקיימה סדנת כתיבה יוצרת בהנחיית הסופרת יעל זיידמן. זה הסיפור שנכתב על ידי
כל ילדי הקבוצה.
סדנה
נוספת תיפתח ב 23.10.17, יש להירשם טלפונית בספרייה.
עד עצם
היום הזה
זה היה ביום סגריר.
רק אנשים ספורים הסתובבו ברחוב. ריח של גשם נישא בחלל האוויר.
סוניה נעלה נעלי
כדורגל, שערה היה אסוף, והיא לבשה את בגדי הספורט שלה כמו בכל יום. היא נשאה תיק
כדורסל ובו, מלבד הכדור, היו גם ספרי הלימוד שלה. מושיק הג'ינג'י והמנומש הלך לאט והסתכל
סביב בעניין. קצת לפני שני הילדים הלך נחום, המצחייה של הכובע שלו היתה מכוונת
לאחור. הם היו שקועים בשיחה על הסרט
"האימה במעלית".
"לא ישנתי כל
הלילה," אמר מושיק.
סוניה התביישה להגיד שהיא הלכה לשירותים באמצע הסרט
רק בגלל שהיא פחדה.
ואילו נחום אמר:
"אני לא פחדתי בכלל," ומושיק גלגל עיניים ומלמל לעצמו:
"ב-טח..."
נביחה של כלב נשמעה פתאום. נחום ומושיק לא
הגיבו ואילו סוניה הסתובבה לאחור כדי
לראות מה קרה. היא ראתה את הכלב, לסתה
נשמטה והיא קראה לחבריה להסתכל לאחור.
להפתעתם, ראו בפתח אחד
הבתים כלב שהם מעולם לא ראו כמוהו לפני כן. גודלו היה בינוני. ראשו היה שחור, גופו צהוב,
עיניו היו אדומות, שיניו החדות בלטו החוצה מפיו. הוא כשכש בזנבו, שהיה צבוע בכל
צבעי הקשת, ונבח בקול, אך נביחותיו הזכירו יותר קול של חתול רעב בלילה. סביב
צווארו של הכלב היה קולר ועליו דסקית שעליה היה רשום דבר אחד בלבד: 831.
"אה,
מפלצת!" צעק מושיק.
סוניה שתקה מרוב פחד.
"תירגעו, זה רק
כלב..." אמר נחום.
הוא התכופף והרים
מהקרקע ענף קטן, והשליך אותו. הכלב מיהר אחרי הענף, תפס אותו והביא אותו אל הילדים.
מרחוק נשמעה הנעימה
המוכרת של השיר "יונתן הקטן". הילדים ידעו שהשיעור עומד להתחיל ולכן רצו לכיוון בית הספר, אבל הכלב יצא מהחצר והתחיל
לרוץ בעקבותיהם מבלי שידעו זאת. האנשים
המעטים שעמדו ברחוב ברחו לכל עבר.
חמש דקות לאחר מכן
עמדו הילדים בשער. השער היה פתוח, ואיש לא ישב בביתן השמירה. כפי הנראה איציק
השומר הלך להכין לעצמו כוס קפה.
הכלב לא התחשב בשלט "אין להכניס
כלבים," לא רק בגלל שהוא לא ידע לקרוא, אלא גם בגלל שלא היה לו אכפת. הכלב התנשף במהירות, ונראה מפחיד אפילו יותר
מקודם.
החצר היתה ריקה.
מושיק, נחום וסוניה רצו לכיתה, טרקו את הדלת בפראות והתיישבו במקומותיהם כשהם
מתנשפים בכבדות.
כולם הסתכלו לעברם
ושתקו
"מה קרה? החלטתם
סוף סוף לעשות ספורט?" שאל טל בלעג, כמו שהוא עושה תמיד.
לפתע נשברה הדלת וכל
התלמידים הופתעו לראות כלב צבעוני בגודל בינוני נובח.
רותי המורה צרחה,
וקולה הגיע עד חדר המורים:
"קישטה,
מיצי"
"ט-ט-טל, סלק
או-תו-תו!"
"למה את שואלת
אותי? לנחום יש כלב! הוא מבין בזה."
כולם הסתכלו לעבר
נחום. בלית ברירה. לרגע נדמה היה שהוא נדבק לכיסא אך לבסוף קם בכבדות.
"זה לא קורה
לי... זה לא קורה לי..." מלמלה המורה.
"העיקר שיש לי
חברים פה..." אמר נחום באירוניה.
מושיק, שהתבונן
בציפורניו, שמע את קולו של נחום קורא לו.
"רוץ לאולם
ההתעמלות ותביא לי משם חבל."
כל הכיתה צרחה,
והמורה צרחה יותר מכל התלמידים ביחד. גם הכלב נבח.
"הבאתי!"
שמע נחום את קולו של מושיק מהמסדרון.
מושיק נתן את החבל
לנחום, והשניים ניגשו אל הכלב, שכשכש לעברם בזנבו, וניסו לקשור אותו אל הקולר. הכלב ניסה לברוח.
"צריך עוד כוח
גברי," אמר נחום. השניים הביטו בסוניה.
סוניה ניגשה אליהם
בזהירות, התכופפה לעבר הכלב וקשרה אותו לבדה.
לפתע אמרה המורה: "אני
מכירה וטרינר טוב שהמרפאה שלו לא רחוקה מכאן. הוא דוקטור רוטוויילר." הכלב התחיל לנבוח.
קולה של המורה השתנה: "ק-ק-ק-חו הכ-כ-כ-לב אליו עכ-כ-כ-כ-שיו!"
*
ריח חזק של אקונומיקה
הורגש באוויר. תצלומים של חיות היו תלויים על הקירות.
הפקידה שישבה שם
התחילה לומר משהו, אבל אז ראתה את הכלב. "דוקטור רוט-ויילר!" קראה.
"מקרה חירום!"
מחדר סמוך יצא אדם
גבוה ורזה, והסתכל על הכלב בפה פעור.
הכלב קפץ על הווטרינר
ונבח.
"אני מכיר את
הנביחות האלה," אמר הווטרינר. "אתה הכלב של האיש המשוגע!"
"משוגע?"
קרא מושיק והלך לאט לאט לאחור.
"הוא קרא לו רק
במספר: 831!."
"אתה יודע את
הכתובת?" שאל נחום.
"לצערי כן. אני
אלווה אתכם אם אתם רוצים."
"תודה, דוקטור
רוט-ויילר," אמרה סוניה.
"תקראו לי
שרון," השיב שרון.
*
שבוע קודם לכן שפך דוקטור
שי"ן חומר ממבחנה אחת למבחנה אחרת. קול נפץ נשמע בחלל החדר וריח של האוכל
השרוף של האמא שלי התפשט סביב.
הדוקטור השמיע כמה
מלים שמוטב שלא אגיד.
כלב הלברדור הלבן מיהר
להתחבא בפינת המעבדה, מאחורי הכלוב.
"עכ-שיו אתה
מפחד?" שאל הדוקטור בזלזול וניער את ראשו עד ששערו הלבן קפץ לכל כיוון.
"חכה ותראה מה יקרה אחר כך."
הדוקטור פתח את הארון
הנעול, ושמח לראות את שורת הבקבוקונים בצבעים שונים.
הוא לקח בקבוקונים
זוהרים בכל צבעי הקשת.
דוקטור שי"ן
התחיל בניסוי. שפך את השיקוי האדום אל הכחול. אתם לא רוצים לדעת מה היה שם.
השיקויים התערבבו זה בזה והפכו לשיקוי סגול, ולתוכו הוא יצק שיקוי צהוב וקיבל
שיקוי חום עם ריח בשרי.
הכלב התחיל להריח את
ריח הניחוח הטוב, יצא מהפינה, עקב אחרי ריח הבשר והגיע למבחנה.
הוא עמד על שתי
רגליו, וניסה להגיע למבחנה.
"עצור
במקומך!" צעק הדוקטור. "ארצה! שב! חכה חכה!"
אבל לכלב לא היה
אכפת. הוא היה רעב כמוני אחרי יום שלם שבו לא אכלתי.
לבסוף הצליח לגעת
במבחנה – והמבחנה נשפכה היישר עליו. לא הייתם מספיקים אפילו למצמץ פעם אחת לפני
שגוף הכלב הצהיב.
דוקטור שי"ן
המבועת פער את עיניו בבהלה ורץ למצוא שיקוי מנטרל. הוא שפך עליו את השיקוי הלבן, אבל מצבו של הכלב רק החמיר –
ראשו השחיר. קללה עסיסית נפלטה מפיו של הדוקטור.
בחיפזון שפך עליו את הצבע האדום –
ועיניו של הכלב אדמו. המדען המיואש מיהר לטפטף צבעים שונים על הכלב, וזנבו קיבל את
כל צבעי הקשת.
דוקטור שי"ן תפס
את הקולר של הלב וגרר אותו אל מחוץ למעבדה. המדען לא השתלט על עצמו, וצרח קללה
עסיסית בהיסטריה.
הכלב ברח במהירות
הבזק, ודוקטור שי"ן חזר למעבדה. שום דבר לא היה מובן, מלבד דבר אחד: הניסוי
נכשל. הוא רץ לחדר ואסף את שברי המבחנות בזהירות – אבל כנראה לא מספיק בזהירות,
שכן אחרי שהתרומם נטפו עליו כמה טיפות מהנוזל, ואז הוא קלט שאם לא יימלט מהבית, לא
נשאר לו הרבה זמן לחיות.
*
"הגענו,"
אמר שרון. הילדים עמדו מול בית קטן, שחלונותיו אטומים על ידי קרשים.
אף אחד מהם לא העז
להתקרב. הכלב המפוחד ניסה לברוח אבל הרצועה לא אפשרה לו.
"אני מנדב את
מושיק," אמר נחום.
"לא, שסוניה
תהיה ראשונה!"
"אופס, צריכה
להתחיל לי המשמרת!" אמר שרון, והעביר את הרצועה לידיו של מושיק ופתאום היה
נדמה שהוא רץ מהר יותר מיוסיאן בולט.
סוניה עשתה פרצוף
חמוץ וניגשה אל דלת הפלדה שבכניסה.
"נו, תיכנסי
כבר!" קרא נחום.
סוניה היססה ובסוף
אמרה: "קודם אנקה את הרגליים." היא ניגבה את רגליה בשטיח הכניסה, ולפתע
קראה: "נראה לי שמצאתי משהו!" היא הרימה את השטיח, וראתה מפתח. בלי
היסוס דחפה את המפתח למנעול דלת הפלדה וסובבה אותו. כולם שתקו. דבר לא קרה.
לפתע נשמעה חריקה
צורמת והדלת נפתחה כאילו יש לה חיים משלה. שלושת הילדים נכנסו פנימה. שולחן שבור
עמד באמצע החדר וסביבו בקבוקים מנופצים.
מושיק התכופף לעבר
השיקויים, ולפתע הכלב נבח בפראות ומשך אותו לעבר הדלת.
הילדים הבינו את
המסר: אסור להם לגעת בשיקויים.
בזהירות רבה החלו
הילדים להתקדם אל השולחן ונחום צעק:
"יש כאן משהו."
שלושתם פסעו בצעדים
קטנים לעבר השולחן והביטו בפתק שעליו נכתבו מלים ספורות: "ניסוי מספר 831:
חיי נצח."
"אז זה היה
הניסוי שהאיש הזה רצה לעשות בך?"
הכלב ליקק את ידה של
סוניה בעדינות ובעצב.
"הסיפור הזה
גדול עלינו," אמר נחום.
"שמעתי שיש
עמותה בשם 'אוהבים את הכלבים'," אמר
מושיק.
סוניה שתקה לרגע ואז
אמרה:
"אולי נגדל אותו בעצמנו?"
"אולי נגדל אותו בעצמנו?"
הכלב כשכש בזנב
בהתלהבות.
"אם זה מה שהוא
רוצה, בסדר," אמר נחום, "אני אקח אותו אלי."
"מה פתאום? אני
לוקח אותו אתי!"
"למה אתם
רבים?" אמרה סוניה, "בואו נעשה תורנות של שבוע-שבוע."
הכלב החל ללקק אותה
בשמחה והילדים הגיעו להחלטה.
ומאז הכלב גר אצל
שלושתם בתורנות, עד עצם היום הזה.
