הסיפור של סדנת כתיבה יוצרת עם יעל זיידמן. מחזור מספר 6

תקציר: אנה עוברת למקום חדש שם היא מצטרפת ללהקת ג'יפה עם חברתה הטובה לילי.

אבל משהוא מוזר קורה.

לילי כל חזרה הולכת בשבע בדיוק והדבר היחיד שהיא מוכנה להגיד לאנה בנושא הוא "אני בעצמי לא יודעת".

לאנה נמאס ,היא הולכת לחקור את המקרה  ומגלה פרטים מאוד מוזרים ומעניינים.

מה היא גילתה אתם שואלים? 

את זה תגלו בספר.

כישוף לילה

החיים קשים, החיים מרים,

המורים נותנים לי הרבה שיעורים

דיכאון, עצב, נשבר לי הלב.

תנו לי סלוטייפ: לב שבור זה כואב...

יה יה יה יה יה יה יה יה...

אנה לא אהבה את השיר, למען האמת – היא לא סבלה אותו. בעצם היא נשארה בלהקת הרוק "ג'יפה"  רק בגלל רוי, הזמר. עכשיו הוא שוב ניער את הראש בשביל לסלק את רעמת השיער שלו מהעיניים.  היא העריצה את האומץ שהיה לו כשהוא צבע קווצת שיער בירוק. גם היא צבעה קווצת שיער, אבל היא פחדה שיצחקו אליה, וצבעה בבלונדיני, שבלט היטב על רקע שיערה החום.

גם את קולו היא אהבה: אומנם הוא לפעמים נעשה גבוה ברגעים הלא מתאימים, אבל בעיניה הוא תמיד נעים. ועל העובדה שהוא מנגן על הגיטרה מצוין – אף אחד לא התווכח. היא עצמה ניגנה על גיטרת הבס: פעם חשבה שזה קל, ולכן בחרה בכלי הנגינה הזה. לא עלה בדעתה כמה הנגינה עליו קשה בעצם. מצד ימין שלה הלמה לילי על התופים בהתלהבות ובמרץ. היא היתה בלונדינית אמתית. כעת  לבשה ג'ינס קצר מעל לטייץ שחור וצמוד בטירוף, וחולצת טריקו שחורה. השרשרת שעל הצוואר שלה בלטה בחרוזים האדומים והמנצנצים שלה. לפני חודשיים, כשלילי ואנה התחילו להיות חברות, סיפרה לילי לאנה  שזאת היתה השרשרת של סבתא שלה ז"ל. אנה ראתה  שעל התליון כתוב "לילה". איזה שם מוזר. היא לא שאלה שאלות. במקום זאת ניסתה לגעת בתליון – ולילי הרחיקה את היד שלה בתקיפות. אנה לא הבינה למה, אבל שתקה.

הנגן הרביעי בלהקה היה דניאל, עם התספורת הקצוצה והחולצה הלבנה והמכופתרת. כשלילי תופפה חזק מדי לדעתו – עכשיו, למשל - הניע את כף ידו כלי מטה כדי לרמוז לה לנגן חלש יותר: מה שנקרא במוסיקה "פיאנו". מזל שיש לו סקסופון בפה, והוא לא יכול לדבר...

"יה יה יה יה יה יה יה..." המשיך רוי.

"תמשיך עם היה-יה-יה שלך כמה שאתה רוצה בבית, אבל הגיע הזמן לגמור את החזרה," אמרה לילי.

אנה הביטה בשעון: שבע. לילי הניחה את המקלות של התופים, וללא מלה נוספת קמה ויצאה. דניאל הניח את הסקסופון ורטן: "היא אף פעם לא מסדרת אחריה. ותמיד יכולה לקרוע לי את האוזניים עם הרעש שהיא עושה."

"תפסיק לדבר ככה!" אמר רוי. "היא מתופפת מצוינת. הרבה יותר מקצועית מנגני הסקסופון בלהקה..."

אנה תופפה באצבעותיה על הרגל. נמאס לה מההתנהגות הזאת של לילי. כל חזרה אותו סיפור. אם היא תפסיק שוב בדיוק בשבע בחזרה הבאה – היא חייבת לבדוק למה זה קורה.

"פעם היא לא היתה כזאת," אמר רוי. "זה ממש מוזר. עד לא מזמן היא היתה מוכנה להישאר אפילו שמונה שעות אחרי שהחזרות אמורות להיגמר, עד שהשכנים התלוננו שעם התופים האלה הם לא יכולים לישון. זוכרים?"

*

החיים ורודים, החיים מתוקים,

הקשת בענן זורחת כל יום

חדי קרן מתעופפים מול עיני

ויום אחד יבוא שלום.  

לה לה לה לה לה....

את השיר הזה כתב דניאל, אבל אנה בכל זאת אהבה אותו. רוי, לעומת זאת, הרגיש כלפיו אחרת. כשסיים לשיר הסיט את הפוני לצדדים וגיחך.

"בואו נחזור לשיר שאני כתבתי," אמר. "מי בכלל אוהב את השיר המתוק שניגנו עכשיו?"

דניאל הרים את היד. גם אנה רצתה, אבל לא הרימה.

גם לילי לא הצביעה. במקום זאת  דחפה את התופים לצד וזרקה את המקלות על הרצפה. דניאל התכופף והרים אותם. "למה דווקא אני תמיד צריך לאסוף אחרי כולם..."

אבל לילי כבר לא היתה שם כדי לשמוע . היא זינקה  לעבר הדלת. אף אחד לא היה צריך להסתכל על השעון. כולם ידעו טוב מאוד באיזה שעה לילי מתנהגת ככה.

הפעם אנה החליטה לבדוק מה קורה: משהו פה יותר מדי מוזר. היא חטפה את גיטרת הבס שלה, וזינקה אחרי חברתה.

"אנה, אנה, גם את נעשית פתאום כמו לילי  – " התחיל רוי, אבל אנה כבר לא היתה שם.

לרגע קצרצר עמדה ברחוב והסתכלה ימינה ושמאלה. בהתחלה לא ראתה איש, ואז מרחוק הבחינה בלילי. היא זיהתה אותה בגלל הצליעה הקלה שלה – שקרתה  לפני שבוע, כשהיא שמה לב פתאום שהשעה כבר שבע ושלוש עשרה שניות, והרצפה היתה רטובה באותו יום כי רוי שפך בטעות את המים שהיו בכוסו. דניאל עוד לא הספיק לנגב, לילי רצה והחליקה - ובסוף יצאה בשעה שבע ועשרים ושלוש שניות. מאז, בחודש האחרון, היא צולעת.

לילי פנתה אל תוך  סמטת רפאים (איזה שם מוזר). רגע לאחר מכן היתה שם גם אנה - אבל לילי כבר לא נראתה. איפה היא? מה קורה פה? לאן היא נעלמה?

קול חריקה צורם הקפיץ אותה ממקומה. היא הסתובבה לעבר מקור הרעש וראתה שער חלוד זז הלוך ושוב, אף על פי ששום רוח לא נשבה, ואף אדם לא נראה בסביבה. מיד הניחה את הגיטרה בס על המדרכה והוציאה את הטלפון הנייד שלה – מעשה אמיץ מאוד, משום שהסוללה כמעט נגמרה, ואמא שלה לא אוהבת שהיא מתקשרת והטלפון של אנה סגור – והדליקה את הפנס.

 

לפתע הבחינה מרחוק בהבהוב אדום נוצץ. היא בלעה את הרוק, כיוונה את הפנס לעבר המקום שבו נראה האור, התקרבה לשם - -  

רעש מוכר הרבה יותר מהחריקות של השער, נשמע פתאום. עברו עשר שניות עד שאנה הבינה מה היא שומעת.

"א-מא!  איך את לא זוכרת? אני באמצע חזרה!"

"אבל מתוקה שלי, יש לי מה להגיד לך - - "

אנה כבר ניתקה: היא ידעה שהפנס ייכבה. והיא הרי זקוקה לו עכשיו.

ואז, פתאום לשבריר שניה, ראתה שהחפץ המהבהב הוא קולר אדום, שעליו זוהרת מילה אחת: "לילה". נביחה נשמעה פתאום - - -

הסוללה נגמרה והפנס כבה.

*

"... אז כמה זה ארבע מאות וחמישים כפול תשע מאות שבעים?"

לילי פיהקה, ושיחקה בשרשרת החרוזים האדומים שעל צווארה.

דניאל הצביע, אבל המורה דבורה התעלמה ממנו, והתרכזה דווקא בפיהוק של לילי.

" לילי, אני משעממת אותך? את יודעת מה התשובה?"

לילי נזקקה לרגע קצר עד שענתה:

"אלכסנדר מוקדון."

"מה? לילי, את בשיעור מתמטיקה!!"

"ארבע מאות שלושים אלף וחמש מאות!" צעק דניאל.

"לילי, שאלתי אותך. הפעם אני רוצה שדניאל ישתוק. אפילו אם הוא יודע את התשובה, שלא יגיד כלום. הבנת, דניאל? ואת, לילי, כמה זה שלושת אלפים ארבע מאות עשרים ותשע כפול אחת?"

לילי פיהקה שוב. אנה ידעה שבדרך כלל היא יודעת לחשב את התרגילים האלה – טוב, נגיד – אבל עכשיו ראו שהיא  ממש לא מבינה מה המורה דבורה רוצה ממנה.

"חמש מאות?"

"לילי, את צריכה להביא את ההורים שלך לשיחה. אני לא מבינה מה קורה אתך. בדרך כלל את מאוד מאוד טובה בחשבון."

"אבל יש לי רק אבא," אמרה לילי בקול הכי מסכן שהיא יכלה לגייס.

"אז בשביל השיחה הזאת את תמצאי גם אמא. ואתה, רוי? אולי תסלק את השיער מהעיניים שלך ותענה לי?"

"מה זאת אומרת? שלושת אלפים ארבע מאות עשרים ותשע, כמובן!"

"למה אתה מסתכל למטה?"

"יש פה גוזל פצוע. אני צריך לעזור לו. אני ממש לא במחשבון!"

המורה ניגשה אליו, הרימה את הטלפון הסלולרי מעל ברכיו ואמרה:

" ההורים שלך לא באו אתי לשיחה כבר המון זמן. האמת שאני מרגישה בזמן האחרון געגוע עז כלפיהם."

גם אנה פיהקה – מעייפות? משעמום? האמת היא שמשניהם.  הלילה הקודם התיש אותה, והטלפון שלה עדיין לא הספיק להיטען. אתמול, אחרי שמצאה את עצמה לבדה ברחוב, היה נדמה לה פתאום שהיא רואה את רוי מתקרב לסמטה. היה קל לזהות אותו. למי עוד יש שיער שמתנופף ברוח ככה? ובעצם... אולי היא סתם מדמיינת? בכל אופן, היא  רצה לעברו, אבל כשיצאה אל הרחוב הראשי, איש כבר לא היה שם. אחר כך, בבית, היתה צריכה להמציא אלף תירוצים בשביל אמא שלה – "אני אה... אה... אה... איבדתי את ה... נו?... הגיטרה בס" . ואז השתתקה. היא באמת איבדה את הגיטרה בס.  והיא נשארה בפה פתוח מול אמא שלה.

"אנה-כריסטינה-מרינה טולדנו. אסור להישאר בפה פתוח מול אנשים; ומתי צחצחת שיניים בפעם האחרונה?"

בלבה ניסתה אנה לשכנע את עצמה שהיא השאירה את הגיטרה בחדר החזרות.  ואז, אחרי שצחצחה שיניים כמובן, היא נרדמה. .... עכשיו לא רצתה לזכור את החלום הזה, אבל לא הצליחה לשכוח: מצד אחד עמדה לילי, מהצד השני הכלב שראתה בסמטה, ובאמצע השרשרת של לילי, אדומה ומנצנצת. וכל הזמן נשמעו ברקע קולות צורמים, כמו של השער החורק. כשהתעוררה היתה שטופת זיעה קרה, ובבוקר שוב היתה צריכה להמציא לאמא שלה תירוצים – הפעם לכך שיש לה עיגולים שחורים סביב העיניים.

השיעור נגמר סוף סוף, ואנה נשמה לרווחה. פתאום נגעה יד בכתף שלה.

"היי," אמרה לילי בשקט.

אנה נשאה אליה את מבטה ולילי חייכה חיוך קטן.

"אנה, את החברה הכי טובה שלי ואני ממש אוהבת אותך. את יכולה אולי להיות האמא שלי בשיחה עם המורה?"

"מה?"

"המורה אמרה את השטות הזאת שאני חייבת להשיג גם אמא? בואי את, תהיי ה'אמא' הזאת. שהיא תלמד להפסיק לדבר שטויות!"

אנה חייכה. "אני מוכנה להשתתף אתך במשחק הזה, בתנאי אחד: פעם אחת ולתמיד, אני רוצה שתעני לי למה את מפסיקה כל פעם את החזרות בדיוק בשבע, ולאן את רצה?"

עבר רגע עד שלילי אמרה בשקט בשקט: "אני בעצמי לא יודעת למה..."  

אנה רצתה להמשיך לשאול שאלות, אבל אז פנה אליהן רוי:

"מה אתן מתלחשות פה. בואו לכתוב אתי שיר על המורים המעצבנים בבית הספר המעפן הזה. משהו כמו – "המורה למתמטיקה הכי נוראית מכל המורים / היא שולחת את כולנו לפגישות הורים. מה אתן אומרות על זה? התחלה טובה? יש לי גם המשך: המורה למתמטיקה הכי מעצבנת / כל יומיים שיעורים היא נותנת. או או או או או...."

אנה תפסה את לילי בידה: "בואי נלך מהר, לפני שהוא ימציא עוד משהו."

הן מיהרו משם. "אגב, כל חיי אני עובד על השיר הזה, ויש לי גם לחן - - - " המשיך  רוי המתוסכל.

*

אנה טעתה.

גיטרת הבס שלה לא נמצאה בחדר החזרות.

"את לא יודעת איפה הגיטרה?" שאל דניאל. "מגיע לך! את צריכה להיות מסודרת יותר. אבל את בטח זוכרת שיש לנו גיטרה-בס למקרה שאנשים כמוך ישכחו את שלהם..."

 אנה העדיפה לא לענות לו. היא לקחה את הגיטרה החלופית, פרטה על המיתרים את הפזמון של אחד השירים של להקת ג'יפה וזמזמה לעצמה: "החיים קשים, החיים מרים..."

היה לה קצת מוזר לנגן על גיטרה שהיא לא שלה, אבל מלבד ההבדל הקטן הזה, החזרה היתה רגילה לגמרי– כמעט. לילי רצה בשבע בערב, אנה זינקה אחריה, דניאל קיטר ורוי שיחק בפוני שלו. ההבדל היחיד היה שאנה השאירה את גיטרת הבס  על הכיסא ומלמלה: "שדניאל יסדר. שום דבר לא יקרה."

"שמעתי אותך, אני לא אסדר!" קרא דניאל תוך כדי זה שהוא מרים את הגיטרה כדי לשים אותה במקומה.

הפעם, בשונה מבלילה הקודם, באה אנה עם חטיפים מיוחדים לכלבים, "מישמישונים לכלבלבים". והיה עוד משהו שונה: היא הספיקה לעבור מבעד לשער החורק, וחוץ מזה, לשם שינוי הטלפון היה טעון על שישים ואחד וחצי אחוז, "רגע, בעצם יש מספר כזה בטעינה בטלפון?" מלמלה לעצמה. היא פתחה את הפנס ואז - -  -

הכלב שראתה בערב הקודם הריח כנראה את חטיפי הכלבים שהיו בידה. בשונה ממה שהיה בלילה הקודם, הוא פנה לעבר אנה, עיניו זהרו בחושך. אנה הכירה כלבים היטב. "אני לא פוחדת ממך," אמרה בקול, וכמעט השתכנעה שזה נכון.

היא הביטה היטב בכלב, והתקרבה אליו ככל שיכלה. עכשיו ראתה שהוא בעצם כלבה ושלחה לעברה יד עם אחד מחטיפי הכלבים. הכלבה פנתה אליה, ופתאום שמעה אנה רעש מוזר מאחוריה. היא הסתובבה לאחור וראתה כלב אחר, קטן  וחמוד, רץ כל עוד נפשו בו כשהשקית ובה שאר החטיפים בפיו.

הכלבה עם הקולר האדום, שהזכיר לה כאמור את השרשרת של לילי, רחרחה את כף ידה של אנה,  ואז ראתה אנה  שהיא לא טעתה. למעשה לא היה זה קולר. זו אכן היתה השרשרת של לילי!

*

אבא של לילי לא התנגד לרעיון שאנה תבוא לפגישה עם המורה. בעצם, הוא אפילו צחק כשאנה הגיעה יחד עם בתו לילי, ולילי אמרה לו: "תכיר את האמא החדשה שלי..."

הוא בלט מאוד על רקע הדלת הלבנה של חדר המורים, כי היה איש גבוה ורזה, ולבש חליפה בצבע שחור, עם חולצה לבנה ועניבה כחולה, וחבש משקפי שמש כהים שהסתירו את עיניו, אם כי לא הצליחו להסתיר את השומה הגדולה מעל לגבה שלו.

אנה קצת קנאה בלילי: אמא שלה בחיים לא היתה משתפת פעולה עם רעיון כזה.

"לילי, את מוכנה לרגע לבוא הצידה?" שאלה.

"בס-דר!" אמרה לילי, שבטח חששה שאנה מתכוונת להפסיק להשתתף בפגישה בתור "אמא שלה".

"אתמול ראיתי כלבה שהקולר שלה מאוד דומה לשרשרת שלך. כמעט זהה לה!"

"אה... אה.... מה זאת אומרת...?" התחילה לילי, ואז קרה משהו מוזר. נדמה היה לאנה שהשרשרת של לילי זורה אור על כל סביבותיה. ברגע הבא לילי כבר לא היתה שם.

"שלום מר ג'יימס," אמרה המורה, שיצאה באותו רגע מחדר המורים. "איפה לילי? ומה את עושה פה, אנה?"

"זאת האמא החדשה של לילי!" אמר אבא של לילי, ואי אפשר היה לא לראות שהוא משועשע.

"מה?" שאלה המורה. "טוב, אין לנו זמן. אני חייבת לדבר אתכם על לילי!"

הם נכנסו פנימה, והמורה הזיזה את כוס התה שלה ופתחה את המחשב. אנה ואבא של לילי התיישבו מולה.

"תראה, ג'יימס," אמרה המורה, ואנה תהתה איך הפגישה עומדת להימשך, אם לילי בכלל לא נמצאת שם.  טוב, לפחות היא למדה איך קוראים לאבא של החברה שלה.

אלא שבשנייה הבאה, בדיוק כשהמורה התבוננה במחשב, הופיעה פתאום לילי על הכיסא מול אנה, כאילו ישבה שם כל הזמן. אנה נדהמה, אבל לא אמרה כלום כמובן.

"לילי בסך הכול תלמידה טובה, והיא מאוד מוכשרת באמנות, בהתעמלות ובמוסיקה. אני מבינה גם שהיא מנגנת בלהקת 'ג'יפ', משהו של רוק כבד, אבל, אני חייבת לציין שזה לא - - - "

"קוראים ללהקה הזאת 'ג'יפה'," ציינה לילי בשקט. "וזה בסדר, עזבתי את הלהקה."

פיה של אנה נפער (מזל שהפעם היא כן צחצחה שיניים), ובדיוק אז הדלת נפתחה. אנה  ולילי הסתובבו לעברה. אנה שמעה את נשימתה של לילי נעתקת.

בפתח עמדו שני הוריו של רוי. אנה זיהתה אותם מיד, כי היא ראתה אותם בהופעה של להקת ג'יפה מוחאים כפיים בהתלהבות מוגזמת.

"זאת הפעם האחרונה שהמורה שלך קוראת לנו, רוי!" אמרו שני ההורים שלו בבת אחת.  

ג'יימס נעשה חיוור כסיד, וקפץ על רגליו.

אביו של רוי התחיל לצחוק. אבל לא היה זה צחוק רגיל, של מישהו ששמע בדיחה, אלא צחוק מפחיד של ציידים שמצאו את טרפם.  אמא של רוי הצטרפה אליו, אך צחוקה היה עדין בהרבה, ורק "קצת" צרחני.

"מי היה מאמין שדווקא כאן?" מלמלו אחד לשני.

"מה – מה – מה אתם עושים פה?" התחיל ג'יימס.

המורה הרימה את כוס התה שלה ולגמה ממנה.

"מה זה כל הבלגן הזה?" קרא רוי. "אני רוצה להקריא את השיר שהמשכתי לכתוב כשהייתי מחוץ לדלת."

זה הבהיל את אנה הרבה יותר מהצחוק של אבא של רוי.

"'המורה למתמטיקה הכי מעצבנת / כל יומיים שיעורים היא נותנת/  היא חושבת שהיא כמו שמש קורנת  / המורה למתמטיקה פשוט  לא מעניי – "

"דייי!" צעקו כולם.

"יש לי גם מנגינה - - "

התה ניתז מפיה של המורה דבורה ונחת על החליפה היפה של ג'יימס. למרבה ההפתעה, כתם התה שהיה אמור להיות על החולצה, נעלם במהירות – והופיע  על שמלתה הלבנה של דבורה.

"ילדים, תצאו מכאן עכשיו. וגם את, דבורה!" צעק ג'יימס בכעס ובבהלה גם יחד.

אנה, רוי והמורה דבורה כבר עמדו בפתח הדלת, כאשר נשמע קולה השקט של לילי:

"הפעם אתה לא תצליח לגרש אותי, אבא! עשית כבר מספיק, נמאס לי!"

השרשרת של לילי התחילה לזהור.
"לילי – " התחיל ג'יימס, אבל לפני שהוא הספיק להמשיך -  מצא עצמו מתעופף מבעד לחלון הפתוח.  כעבור שבריר שניה ריחפו גם ההורים של רוי לעבר החלון. אלא שפתאום קפאו באוויר, השרשרת של לילי כבר היתה כל כך מסנוורת שאנה לא יכלה להסתכל עליה. ברגע הבא לילי התעלפה ונפלה על רצפת חדר המורים, שהיתה כל כך נקיה שהשרשרת השתקפה בה. שניה לאחר מכן הפכה השרשרת לקולר אדום וזוהר – ולילי הפכה לכלבה!

השם לילה הופיע על הדיסק שעל הקולר. ההבנה הבזיקה במוחה של אנה. לילי ולילה הן אותה ישות!

אבא של לילי בכלל לא שם לב להתרחשות האחרונה. הוא התעופף לעבר הכיתה כשהוא מזמזם לעצמו משהו שהזכיר מאוד לאנה את השיר של רוי. עכשיו ניסה להיכנס לכיתה מבעד לחלון גדול יותר מזה שהוא יצא ממנו, כאשר פתאום –

בום!!

השמשה נשברה בקול נפץ מהדהד, וג'יימס עמד על השולחן של דבורה, ללא כל סימן פציעה. רסיסי זכוכית התחילו לעוף לכל עבר – אבל רגע לפני שנחתו על הרצפה, עפו לאט לאט בחזרה למקומם כשהם מתחברים אחד לשני כך שהזכוכית נראתה חלקה כאילו שום דבר לא נפגע.

ג'יימס קד קידה, ורק אז שם לב מה קרה לבתו.

 "לילי!" קרא. "איך עשית את זה?"

אבל לילי לא הספיקה להגיב. ההורים של רוי, שעדיין היו תקועים בחלון, סברו שיש דברים יותר חשובים:

"למה לא תפסת את ג'יימס?" צעק אביו של רוי על אמו.

"אני?! למה אתה לא תפסת אותו?  אתה היית יותר קרוב!"

"רק טענות יש לך!" צרח האב.

"אני צריכה לעשות את הכול פה! אני זאת שתפסתי את המכשפה תנינה!"

"אנחנו מתגרשים!" צעקו שניהם בבת אחת.

ג'יימס פנה לעברם ועשה תנועות לא ברורות בידיו. ההורים של רוי צנחו על הרצפה, ושפשפו את העיניים.  רוי שיחק בשערו ומלמל לעצמו: "החיים קשים / החיים מרים..."

מה עשו אחר כך, אנה והכלבה שהיתה עד לפני שניה לילי כבר לא ידעו. הן רצו במהירות לעבר פתח בית הספר, כשאנה דולקת בעקבות הכלבה, שמיהרה עכשיו ברחוב לעבר הסמטה.

"לילי!" צעקה אנה בעודה רצה אחריה, ואחר כך תיקנה את עצמה וקראה, "לילה!"

למרבה ההפתעה, הכלבה עצרה, הסתובבה לכיוון אנה, עשתה צעד אחד לעברה והתיישבה.

אנה התקרבה אל הכלבה, וזו כשכשה בזנבה. היא הושיטה לעברה את ידה, והכלבה רחרחה אותה, והשמיעה קולות מוזרים.

"את רוצה להגיד לי משהו?" שאלה אנה.

הכלבה הנהנה לאות הסכמה, והתחילה לצעוד.

אנה הרגישה שהכלבה קוראת לה, והלכה אחריה, מהר מאוד זיהתה את הסמטה.  הפעם היא היתה מוארת שכן השמש עדיין לא שקעה, אבל עננים אפורים התקבצו מעליה, אף על פי שהיום היה יום אביבי. ברגע הבא נעלמה לילה מאחורי השער, ומיד לאחר מכן הופיעה שוב כשהיא גוררת אחריה גיטרה בס – שלא היה לאנה ספק שזו הגיטרה שלה!

אם קודם לכן היתה אנה מבולבלת – עכשיו הרגישה כאילו העולם מסתובב סביבה, ונפלה על המדרכה מעל מכסה ביוב חורק, שלמרבה המזל היה סגור.

הכלבה ליקקה אותה, ואנה התעשתה – ומזל שכך, כי הטלפון השמיע את הצלצול שאנה קיוותה שאמה לא תשמע לעולם. 

"אזהרה, לא לענות, זאת אמא! אזהרה, לא לענות, זאת אמא!"

אנה לא ענתה, אבל הבינה שהגיע הזמן ללכת.

"בואי!" קראה לעבר לילה, ונתנה לה חטיף "מישמשונים לכלבים" שגילתה בכיסה, אחר כך תלתה את הגיטרה על כתפה ופנתה לעבר הרחוב הראשי.

הכלבה החלה ללכת בעקבותיה. 

רק כשהגיעו לדירתה של אנה, הבינה אנה שהיא בבעיה אמתית: אין סיכוי שאבא ואמא יתנו לה להכניס כלבה הביתה. אמא לא אוהבת יצורים שלא מצחצחים שיניים בעצמם.

"את יכולה לחזור להיות לילי?" לחשה אנה לליילה.

הקולר האדום התחיל לזהור, אנה עצמה את עיניה – אבל כשפקחה אותן עדיין עמדה מולה הכלבה, שהנידה את ראשה לשלילה בעצב. אנה הבינה שהיא ניסתה – אבל לא הצליחה.

"לא נורא," אמרה אנה וליטפה את לילה מאחורי אוזניה ובצווארה. "תחכי רגע פה!" המשיכה, ופתחה את דלת הכניסה.

אבא ואמא ישבו מול הטלוויזיה, טחנו צ'יפס וראו את משחק הגמר ברצלונה נגד ריאל מדריד.

"יש!!! ברצלונה הבקיעה גול! מסי, אתה אלוף!!!!"

אנה חזרה אל לילה. "בואי!" לחשה. "אף אחד לא ישים לב עכשיו!"

שתיהן הגיעו לחדר של אנה, שהתביישה מכך שהוא כל כך מסודר.

"בואי, לילה, אני אביא לך נייר ועיפרון. תוכלי לכתוב לי מה בדיוק קורה פה?"

*

הצליל שהעיר את אנה בבוקר היה קול הורדת המים בשירותים הפרטיים שלה.

לשנייה אחת לא הבינה מי יכול להשתמש בשירותים האלה, שהם רק שלה. אחר כך נזכרה בכל מה שקרה אתמול ו – רגע! איפה הכלבה!?

היא הרימה את הדף המקופל שבו כתבה הכלבה אתמול  את ההסבר למה שאירע, וקראה את הדברים שוב:

"אבא שלי מכשף. הוא כישף אותי שכל לילה אני אהפוך לכלבה בשבע ושתים עשרה דקות, ואני לא יודעת למה." הכתב היה מאוד מרושל – ממש לא הכתב המסודר של לילי -  ועל הדף היה כתם ריר גדול.

אנה עדיין לטשה עיניים בדף, כשפתאום שמעה מאחוריה קול לא צפוי:

"בוקר טוב, אנה!"

לילי, לבושה בחולצת הטריקו הסגולה שעליה מצויר עצלן שאומר: "אני עצלן – ואני אוהב את זה!" ומכנסי טרנינג בצבע כחול, שאת שניהם כנראה לקחה מהארון של אנה בשלב כלשהו בבוקר.  המחרוזת האדומה והנוצצת, שהיתה קודם הקולר של הכלבה, ממש לא התאימה לבגדים המרושלים.

"אםםםםםם, ל ל ל ל לילי!!!"

"שכחתי לכתוב לך שכל יום אני חוזרת להיות ילדה בשלוש לפנות בוקר."

שלוש דפיקות חזקות נשמעו על הדלת.

"א-נה! תתעוררי, אני מכינה אוכל!"

הדלת נפתחה לרווחה ואנה הסתכלה בבהלה לעבר לילי – אבל לילי כבר לא היתה שם, רק נצנוץ  אדום שנעלם תוך שניה  נראה בחדר.

"תצחצחי שיניים אנה," אמרה אמא. "אה כן, ותתלבשי."

כשהדלת נסגרה, הופיעה לילי על המיטה. "אני לא יודעת איך אני עושה את זה," מלמלה, "אבל..." כשפתאום כנראה הבינה דבר מה. "אני...  אני..."

"מכשפה?" השלימה אנה את המשפט.

שתיהן הביטו אחת בשנייה המומות.

"כבר הרבה זמן אני חושבת שזה ככה," לחשה לילי. "אבא שלי הרי מכשף, ואמא שלי היתה מכשפה לפני..."  היא התחילה לבכות.

"אל תבכי, לילי," אמרה אנה. "במקום זה כדאי שתיעלמי לפני שאמא שלי תחזור."

לילי הביטה בשרשרת, אבל שום סנוור לא הופיע. "אני לא יכולה," לחשה. "זה לא בשליטתי!"

"א-נה! מה קורה? את מאורגנת?"

אמא שוב עמדה בפתח הדלת, וניכר בה שהיא המומה; "לילי,  הלבוש שלך הוא אסון-אופנה נוראי!"

לילי ניגבה את הדמעות מעיניה, ומשכה באפה: "אבל זה מהארון של א-נה!"

"אגב, מה את עושה פה?" המשיכה אמא.

"היא באה לישון אצלי. לא רציתי להפריע לאבא ולך לראות כדורגל," התערבה אנה.

לילי, לעומת זאת, לא אמרה כלום. היא שוב נעלמה. אנה הסתכלה סביבה, ולא ראתה אף אחד עם טישרט עצלן, או בכל בגד אחר.

ואז נדמה היה לאנה שקול לחש מגיע לאוזניה: "אל תדאגי, הכול בסדר."

לפתע שמעה אנה קול ניפוץ של זכוכית, הביטה לעבר החלון והספיקה לראות את רסיסי הזכוכית מתאחדים - ממש כמו שהיה בפגישה יום קודם.

"איזה באסה! למה זה תמיד קורה לי?" קרא ג'ימס, אביה של לילי, שעמד פתאום מול אמא של אנה. "ואיפה לילי?"

וכאילו זה לא היה מספיק מפחיד, נשמעה בשנייה הבאה המנגינה של דארת' ווידר מ"מלחמת הכוכבים".

ג'ימס שלף מכיסו טלפון נייד, הביט מי מתקשר ורטן בשקט: "מה אמא שלי רוצה ממני עכשיו?"

הטלפון היה על רמקול, וכל הנוכחים שמעו את השיחה הקצרה: "אתה לא זוכר שקבענו אתמול ארוחת ערב לכבוד יום ההולדת של הבן דוד של האח של הסבא של הדודה שלך! איך זה תמיד קורה לך!  אתה עושה בושות למשפחה! אלה בני החמישים בימינו  – "

ג'יימס ניתק את הטלפון ומלמל: "סליחה, איפה היינו?"

"הבת שלך – " החלה אנה.

בום!

דלת החדר נפרצה.  בפתח עמדו לא אחרים מאשר....

ההורים של רוי?!

"איך נכנסתם הנה?" קראה אמא של אנה. "עוד פעם אבא שלך שכח לסגור את הדלת? הוא עוד יצטנן."

"לא, זה בסדר, אני פתחתי להם!" שמעה אנה את קולו של אביה מכיוון הסלון.

אור אדום סנוור את אנה, וכשפקחה את עיניה ראתה מחרוזת בוהקת ומיד אחריה את לילי. "הגיע הזמן שנסיים את כל הסיפור הזה. אני לא מוכנה יותר להפוך לכלבה כל לילה!" אמרה בשקט.

"כלבה היתה אצלי בבית?" נזעקה אמא של אנה.

שתי ידיים חזקות אחזו פתאום בכתפיה של אנה. היא ניסתה להביט לאחור אבל מי שהחזיק אותה לפת אותה חזק מדי.

"ג'יימס," נשמע  קולו של אביו של רוי סמוך מאוד לאוזנה. "תסגיר את עצמך, או ש – "

"תעזוב את הבת שלי!" צרחה אמא של אנה וסטרה על לחיו.

"עוד פעם אתה עם הטעויות שלך?" צעקה אמא של רוי. "אנחנו צריכים בכלל לתפוס את הילדה השנייה! זה מה שקורה כשאתה מתעקש להיות הכוח ולא המוח. האמת שגם בזה אתה לא מי יודע מה..."

"תעזבו את הבנות," נשמע קולו השקט של ג'יימס. "הן לא קשורות לכל זה. הגיע הזמן שנסגור את כל העניין בינינו."

ואז. בבת אחת נעלמה הדירה ואנה מצאה את עצמה יחד עם כל השאר במגרש כדורגל, שהנערים שמשחקים בו היו בתסרוקות מוזרות ומכנסיים מתרחבים. שני ילדים עמדו בשולי המגרש, מול חבורת בריונים. לאחד משני הילדים היתה שומה בולטת מעל הגבה.

הילדים הבריוניים קראו להם בשמות ובקללות שאמא של אנה בחיים לא היתה מרשה לה להשתמש בהן.

שני הילדים הביטו זה בזה בחוסר אונים, ולפתע נעלם הילד עם השומה בבת אחת! והבריונים התקרבו באיום אל הילד שנשאר לבדו מול כולם.

הפעם נעלם המגרש בבת אחת, והם מצאו את עצמם בחדר של אנה.

"אתה מבין למה החלטתי להיות צייד מכשפים ולצוד אותך?!!!" צעק אבא של רוי. "אפילו לא חשבת לעזור לי. השארת אותי לבד – "

" בגלל זה אתה רודף אחרי כל הזמן?" שאל ג'יימס בשקט. "ומה בכלל את קשורה לזה?"

"אני התחתנתי אתו," השיבה אמא של רוי. "מה לעשות?"

"אתה בכלל לא הבנת מה קרה," אמר ג'יימס. "ניסיתי לעזור לך. ניסיתי! אבל לא הצלחתי. מכשפים לא יכולים לעשות כל מה שהם רוצים מהתחלה. הם צריכים להתאמן!"

"גם אני אצטרך להתאמן?" שאלה לילי. "כמו דניאל על הסקסופון שלו?"

"אני לא יודע מי זה דניאל, אבל כן. הרבה פעמים את לא תצליחי לעשות מה שאת מנסה."

"אז למה הפכת אותי לכלבה?"

"וואלה, אני לא זוכר – אה, כן, כי פחדתי שהם יפגעו בך."

"שאנחנו נפגע בה?" שאלו ההורים של רוי בבת אחת בהפתעה, "השתגעת?"

דלת החדר נפרצה – כנראה שוב שכח אביה לסגור את הדלת – ובפתח עמד לא אחר מאשר רוי.

כמו תמיד, הוא לא התעניין בכלל במה שקורה מסביב, ורק צעק:

"אני לא יכול לשתוק יותר! אנה, אני אוהב אותך!"

שקט שרר בחלל החדר, ואנה הסמיקה. רוי העביר את מבטו מאחד לשני.

"מה פספסתי?"

*

רוי התחיל לשיר:

"החיים קשים, החיים מרים – "

"רוי! תפסיק!" קראה לילי. "כתבנו שיר משלנו."

לפעמים יש הרבה מסתורין בדברים,

ואולי קסמים אמתיים קורים

להיות מכשפה זה לא כל כך נורא – "

"אוף, הבטרייה שלי נגמרה!" אמר רוי. שירים של אחרים אף פעם לא עניינו אותו.