עצרת החיות: איך מתמודדים כשמגיעים אורחים מכל העולם

בימים אלה הלך לעולמו שמעון פרס, שהיה נשיא המדינה לפני כן כיהן כמעט חמישים שנה בכנסת. עשרות מנהיגים בכירים מכל העולם נוהרים לירושלים כדי להשתתף בלוויה שלו. מגיעים, למשל, נשיא ארצות הברית בעבר והנשיא שלה היום, ומנהיגים ונסיכים מאירופה (גרמניה, בריטניה, צרפת, גרמניה, בריטניה הולנד, רומניה), אמריקה הצפונית (מלבד ארצות הברית מגיעים גם מקנדה), אמריקה הדרומית (מקסיקו),  אוסטרליה, המזרח הרחוק (סין, סינגפור), והמזרח התיכון.   וזה הופך את הלוויה למבצע בינלאומי  ולא פשוט בכלל. בעיתונים ובאינטרנט מתפרסמות הרבה כתבות וידיעות על כך שהכבישים, נמל התעופה והמאבטחים בישראל צריכים להיערך לקראת הכמות חסרת התקדים.

כל זה מזכיר מאוד את סיפורו של הסופר הגרמני החשוב אריך קסטנר, "עצרת החיות", שבו עורכות חיות מכל רחבי העולם ועידה חשובה ויחידה מסוגה. מי מגיע לשם? כולם: אריה, פיל, ג'ירף (בעברית החיה הזאת קרויה ג'ירפה, אבל בספר אין אף חיה נקבה פעילה בנושא הכנס מלבד התנשמת), ציפורים מכל הסוגים, פרפרים, דובים, חסידות, קופים, עטלף, אייל, אנטילופה, נחשים ולטאות, דגים, פרת משה רבנו כבדת ראייה, טווס שצבע מחדש את נוצותיו לפני שיצא לדרך, גמל שנעלב כשקוראים לו "חמור"... בקיצור - כו-לם.

אלינו, לישראל,  באים רוב רובם של המנהיגים במטוסים. ב"עצרת החיות"   דרכי ההגעה הרבה יותר מגוונות: מלבד המטוסים אפשר לטוס גם על גבי שטיח מעופף -  לבואש למשל לא היתה ברירה אחרת: הקופאי לא הסכים למכור לו כרטיס טיסה, אתם יכולים להבין לבדכם למה... לנסוע אפשר גם ברכבת - רכבות יוצאות מכל היבשות. ואפשר גם לשוט, ולא בהכרח באנייה: ישנן חיות המעדיפות לשהות בבטנם של הלווייתנים. (הלווייתנים הם כלי רכב פופולרי  בספרות. זוכרים את פינוקיו שמצא עצמו בבטנו של לווייתן? ואת יונה הנביא, שהגיע לשם שנים רבות קודם לכן?). מקום חשוב יש להר הקרח שעליו שטות חיות הקוטב בדרכן לכנס. הקרחון  הולך ונמס בדרך, ומעמיד את החיות שעליו בסכנת חיים.

 ההיערכות לקראת הוועידה, ממש כמו בישראל עכשיו, מאוד מורכבת: ציפורי השיר לומדות את המנון הפתיחה החגיגי כדי שיוכלו לשיר אותו תחת שרביט המנצחים של הנקר, העכבישים משתתפים באריגת שני פסי בד גדולים ונהדרים עם כרזות, ועוד.

בעיתונים שלנו ממעטים לדבר על האופן שבו על בתי המלון להתארגן לקראת מנהיגים שונים ודרישותיהם השונות והמשונות. ב"עצרת החיות" דווקא מתעכב קסטנר על הנקודה הזאת, ומספר שהמרבו, בעל בית המלון של החיות, צריך להתמודד עם שלל דרישות מהאורחים המתאכסנים בו: הדולפין דורש שישאבו מהחדר-בריכה שלו קצת מים, כדי שיהיה לו די מקום שיאפשר לו לבצע את הקפיצות באוויר שלו; התנין פוקד שיזמינו בשבילו  כמה אנקורים שיטיילו בפיו הפעור - משום שכך הוא רגיל; הג'ירף דורש שני חדרי מגורים אחד מעל לשני, ובתקרת החדר התחתון יש לבקוע חור שמאפשר לו להכניס מבעדו את  ראשו ולהשתתף בישיבות של בעלי החיים בקומה מעליו; התנשמת תובעת להיות בחדר חשוך; הפרפרים מזמינים פרחים נדירים טריים ורעננים; העכבר מזמין חור - בקשה לא פשוטה  במלון החדש; והשור דורש פרה חמודה, כי הוא מרגיש בודד.

ומה לגבי החתולים והכלבים? איפה החיות האלה, שכולנו מכירים כל כך טוב מהבתים ומהרחובות שלנו? ובכן, הם מקבילים אלינו, הישראלים, שלא צריכים להגיע מחוץ לארץ כדי לעבור ליד ארונו של פרס. הם  פשוט רובצים על אדני החלונות של האולם שבו נערכת האספה החשובה. תרנגולות, שהיו אז חיית בית קצת יותר נפוצות מהיום, מתגודדות גם הן ליד החלונות - ועמן העזים, הפרות, הסוסים והתרנגולים.  

קיים  גם דמיון מסוים  בסיבות שבגללן מגיעים מנהיגי העולם לארץ להשתתף בלוויה והחיות בספר לכנס  - המנהיגים של ימינו חולקים כבוד לפרס משום  שהם רואים בו אדם שפעל רבות למען השלום; והחיות דורשות אף הן שלום כדי להציל את ילדי העולם מפני מלחמות בעתיד, וצריכות לנקוט לשם כך דרכים יצירתיות. אחת מדרכי הפעולה הללו אף משאירה את לובשי המדים בעולם  עירומים כביום היוולדם.

הספר "עצרת החיות" תורגם לעברית פעמיים - על ידי מרים ילן-שטקליס (שהוזכרה בעמוד הפייסבוק שלנו לפני כמה ימים),  ועל ידי מיכאל דק.  העברית של ילן-שטקליס כבר אינה מובנת אפילו למבוגרים שקוראים את הספר. לדוגמא מי יודע מה הכוונה בכך שהחיות נפגשות בערב שבת ל-"לגימה אחרונה"? התרגום של מיכאל דק מובן הרבה יותר: החיות נפגשות אצל, למשל, ל"קפה של אחר הצהריים". קיים גם הבדל בשמות השונים ששני המתרגמים בחרו לחיות - אצל ילן-שטקליס האריה נקרא מרדכי, הפיל נקרא משולם, הג'ירף קרוי אלימלך (שם שאולי היה מתאים יותר לאריה?) וכדומה. אצל דק הם קרויים האריה יה-יה, הפיל גיל והג'ירף רפי .  ואיך אתם הייתם קוראים לפיל, לאריה ולג'ירף?

המלצתה של הספרנית אורית על הספר "הסיפור שאינו נגמר"

"הסיפור שאינו נגמר" (בגרמנית: (Die unendliche Geschichte הוא סיפור   פנטסיהמאת  מיכאל אנדה ובמקור אויר על ידי רוזוויתה קואדפליג ספר זה עוקב אחרי בסטיאן שקורא את הספר "הסיפור שאינו נגמר" אשר עוסק במסע להצלת פנטסיה, ארץ שבה מתקיימות כל הפנטזיות והאגדות האנושיות. אך זאת העלילה הכללית. הסיפור המפורט, אשר מחולק לכמה סיפורים שמתרחשים במקביל, הופך את הספר למיוחד במינו. הסיפור הפנימי המתאר את מסעו של אטריו, בן שבט "ירוקי העור", להציל את פנטסיה מפני הלא כלום (המקום ללא דימיון ופנטסיה) המשתלט עליה ומפורר אותה. לאט לאט בסטיאן נעשה מעורב יותר ויותר בסיפור של אטריו עד שהוא הופך להיות בעצמו חלק מהספר אותו הוא קורא וכך מתחיל חלקו השני של הספר אשר מספר את הרפתקאותיו של בסטיאן בתוך ממלכת פנטסיה.  השילוב הזה לוקח, לא רק את בסטיאן אלא גם את הקוראים, ומכניס אותם לתוך הספר עצמו.

אך הסיפור עצמו אינו הדבר היחיד אשר מייחד את הספר. הספר כתוב בשני צבעים שונים של גופנים (אדום מייצג מציאות, כחול מייצג פנטסיה). הצבעים השונים של הטקסט מהווים כלי נרטיבי מעולה, כך שקוראים יתלהבו לקרוא את הספר, יתרגשו להיות חלק מהעלילה עצמה - הם ירצו שהלא כלום לא יצליח להרוס את העולם הפנטסיה ואת תחומי העולם המציאותי, כדי שעולם הפנטסיה ישרוד.

בחלק הראשון של הספר, הדגש העיקרי הוא על חשיבות עולם פנטסיה ועל כך שהלא כלום נחוש לא רק להרוס את תחומי עולם הפנטסיה אלא גם את תחומי העולם האמיתי (המציאות). כמו כן, הקיסרית שנראית כמו ילדה חולה ואיתה כל עולם הפנטסיה נעשה חולה. הממלכה תנצל רק אם בן-אדם יוכל להיכנס לעולם הפנטסיה וייתן לקיסרית שם חדש. בסטיאן הוא ילד מלא בפנטסיה ודמיון שרק הוא יכול לעצור את הלא כלום ולהפוך לחלק מעולם הפנטסיה.

בחלק השני של הסיפור, בסטיאן מקבל הזדמנות להשתמש בכוח הדימיון שלו (המשאלות והרצונות שלו) כדי לבנות מחדש את פנטסיה. בהתחלה נראה שאין גבולות למה שבסטיאן יכול לעשות, כי הקיסרית אומרת לו שהוא צריך לעשות את מה שהוא רוצה. אבל, בסטיאן צריך ללמוד מה הוא באמת רוצה, מה היא משאלת ליבו הכי יקרה ובסטיאן לומד מה היא לאט ובהדרגה. ככל שהסיפור מתקדם מתברר שרצונותיו להיות חזק ואמיץ, ושימושו בדמיון ופנטסיה על מנת להשיגם, רק נותנים לו מקום מפלט מהעולם שהוא לא אוהב, עולם שבו יש ילדים שרודפים אחריו ומציקים לו.

הספר "הסיפור שאינו נגמר" מדגים איך האינטראקציה בין פנטסיה למציאות, שילוב של עולם הפנטסיה והעולם המציאותי, יכולים להצליח אם אחד ישאף להשתמש בדימיון ופנטסיה לשיפור מציאות. כשבסטיאן מתקשה לאהוב את העולם המציאותי או את עצמו, הוא משתמש בפנטסיה לשיפור המציאות ולא רק כדי לברוח ממנה. לפי דעתי, הספר ראוי להיחשב כספר קלאסי, מכיוון שהוא מלא בהרפתקאות ופנטסיה ומעביר בנוסף מסר מיוחד - ילד אחד, בן עשר, בסטיאן בלתאזר בוקס יכול לעשות את כל ההבדל בעולם.

קריאה מהנה!

המלצה על ספר מאת הספרנית אריאל

המלצה על הספר "רוזי ברכבת השדים" מאת פיליפ וכטר

הספר מומלץ לילדים ולפעוטות בגילאי 3- 7, טקסט קצר ואיורים מקסימים מאת המחבר, מלאי פרטים, צבע ורגש.

גיבורת הסיפור היא ארנבת קטנה בשם רוזי, שסובלת מסיוטים על מפלצות.

כבר בדף הראשון בספר נראית רוזי חותרת בסירה קטנטנה בלב ים ירוק וגועש, השמיים קודרים בשחור, ומעליה מתנשאת מפלצת ענקית שממלאת את כל העמוד הכפול, פוערת את פיה ממש מעל הסירה של רוזי ושיניה המחודדות ניכרות היטב. (לא מומלץ לילדים שאיור פתיחה כזה יכול להרתיע אותם).

בהמשך, הסיפור וגם האיורים מגלים כיצד מתמודדת הארנבת הקטנה בגבורה ומכריעה אפיים ארצה את הפחד שלה וגם את המפלצות.

הספר כתוב בהומור עדין ובשפה קולחת והאיורים מוסיפים פרטים רבים ומשעשעים לעלילה.

אם גם לכם יש מפלצות בחדר השינה, הספר הזה בהחלט יכול לעזור להיפטר מהן, אחת ולתמיד!